האם אתם מרגישים?

אם לא ממש הבנתם מה פשר הכותרת-מצוין! אחרי שתקראו את השורות הבאות, יתכן ותבינו שלמרות שחשבתם שאתם מרגישים ומבטאים רגשות ללא כל קושי, זה לא בהכרח נכון.

מילדות מחנכים אותנו להימנע מרגשות, למעשה בהבנתנו השכלית- לבטא רגש זה אומר לבטא חולשה שלנו. אם ילד בוכה אנחנו אומרים לו " מה אתה בוכה כמו תינוק", אם הוא מפחד מכלב או חתול אנחנו מיד מבטלים את הפחד. למעשה אנחנו שוללים את ביטוי הרגש מדי יום מבלי לשים לב לכך. התגובות שלנו הפכו אוטומטיות ואנחנו לא תמיד מבינים מה המשמעות של המילים שלנו.
נסו לשחזר כמה פעמים אמרתם לילדכם בשעות האחרונות מילים השוללות ביטוי רגשי כמו: אל תכעס, אל תהיה עצוב, אל תתעצבן. האם הגעתם לפחות לפעמיים? תחשבו שזה קורה יום יום, יום יום במשך חייו של ילד וגרוע מכך-במשך חיים שלמים. למעשה כולנו הורגלנו להדחיק את הרגשות שלנו כל כך עמוק עד שאיננו מוכנים לקבלם.

נסו להיזכר מתי בכיתם בפעם האחרונה והרגשתם בסדר עם זה?
אם בכיתם בסרט מרגש אז כמובן שזה "עובר" אבל אם בכיתם בגלל משהו שקרה לכם בעבודה, עם חבר, בן זוג, איך התייחסתם למצב? האם הרגשתם שהבכי מוצדק או ניסיתם לסלק את ההרגשה השלילית?

האם שמתם לב לכך שכאשר אתם נעלבים, מיד מופיע חיוך על פניכם? מדוע הופיע ההרגל הזה להסתיר את העלבון?
נדמה שהדימוי העצמי שלנו מקבל אסמכתא רק לפי מדד הIQ שלנו. למעשה למדנו להעריך את החשיבה השכלית שלנו אך לא את האינטואיציה שלנו. מה שהראש מחליט, מקבל תוקף אך מה שהלב מרגיש-זו רק תחושה. או גרוע מכך- זו סתם תחושה.

מימיה הקדומים של התרבות המערבית, הפרידו הוגי הדעות בין גוף לנפש, בין שכל לרגש וקבעו את חשיבותה המוחלטת של האינטליגנציה השכלית, ה- IQ . כולנו נולדנו עם, IQ לכולנו יכולות ברורות בתחום זה. אך מה עם פיתוח האינטליגנציה הרגשית? מדוע שמנו אותה בצד והפחתנו מערכה? צריך להבין, ללא אינטליגנציה רגשית לא נוכל לחוות מודעות עצמית, הערכה עצמית ורגישות חברתית. אינטליגנציה רגשית היא זו שמאפשרת לנו לתפקד בחברה , להחליט החלטות בצורה מאוזנת. לגלות אמפתיה, להרגיש חמלה, להסתגל לסיטואציה חדשה, ולהתמודד עם קושי במקום לברוח ממנו.

מכירים את האנשים האלה שלא יודעים להחליט? לוקח להם הרבה זמן עד שהם מזמינים משהו במסעדה ובסוף הם אומרים " אני אקח את מה שהוא הזמין". או כאלה שמתקשים למצוא בן זוג לחיים, הם יוצאים בלי סוף לדייטים, אבל תמיד איכשהו "זה לא זה", ומה לגבי אלה שלא מצליחים לרזות למרות שעשו אינספור דיאטות בחייהם. כל האנשים האלה אינם סומכים על רגשותיהם. להיפך הם בורחים מהרגש שעולה ופונים את השכל –אל ההיגיון. במקום להעלות את השאלה מה הסיבה לכך שאני אוכל גם כשאיני רעב, מה מפעיל אותי וגורם לי לאכול? איזה רגש נמצא שם?
הם אינם מתמודדים עם האמת. הפעולות שהם מבצעים לא מביאות אותם לשום תוצאה. מה שקורה במציאות הוא ההפך, והגורם לכך הוא הדחקת הרגש שמונעת מהם להתקדם, לצאת מהתקיעות ולהשיג את המטרה.

רוב האנשים מעידים על עצמם שהם אנשים אכפתיים ורגישים. אך למעשה רובנו כל כך מפחדים מהרגשות שלנו עד שאנחנו מסלקים אותם עוד לפני שהמודע שלנו קלט אותם. אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים, אבל למעשה אנחנו ממהרים לעשות משהו כדי לגרום לתחושה הזו להיעלם. כולנו מכירים את אותו ילד שטוען "כואבת לי הבטן" בדיוק לפני מבחן חשוב. ההימנעות מהליכה לבי"ס מגיעה מהפחד. פחד ממורה מסוים, מילד שמרביץ, מחרם חברתי וכו'. מי שבורח ומדחיק את הרגשות שלו יחווה בעתיד כאבים פיזיים העלולים להתפתח לכאבים כרוניים ולמחלות.

הרגשות מעבירים לנו מסר חשוב, כדאי אם כן להקשיב להם. ההקשבה לרגש תביא לתוצאה- צער או עצב מאפשר לנו להתגבר על קושי שממנו נוכל לצאת מחוזקים. הפחד מעורר אותנו לפעולה שתציל אותנו מהמצב בו אנו נמצאים. הפתרון הוא לזהות את הרגש ולתת לו זמן ומקום, לתת לו להיות שם, לחוות אותו עד תום ואז יגיע השחרור.

להרגיש פרושו להכיר את עצמנו וללמוד על עצמנו יותר ויותר.

על מנת להבין מה זה להרגיש באמת, התחילו בשינוי קטן: החליפו את צמד המילים "אני חושב" ל-"אני מרגיש". די מהר תגלו שהאמיתות שלכם משתנות ושהאמירות שלכם משכנעות הרבה יותר.

כל זה הודות לרגש.

האם אתם מכירים את ילדכם?

לכולנו יש תכניות עבור הילדים שלנו. כולנו רוצים שהילד שלנו יצליח בחייו, שילמד, יתפתח, ישיג ציונים טובים בבית הספר, יהיה מקובל על חבריו ועוד ועוד.

אבל, האם עצרתם פעם לחשוב, מה הילד שלכם רוצה? מהן השאיפות שלו? מה מעניין אותו? מה חסר לו? האם טוב לו עם מי שהוא, עם עצמו?

לעיתים נדמה כי מרוב שאנחנו רוצים את טובת ילדינו, אנחנו מכוונים אותם למקום שאינו בהכרח מתאים עבורם, ובכך אנחנו מונעים מהם חופש. ואני מדברת על החופש לבחור, לבחור את מה שנכון להם.

כשהייתי בכיתה א' רציתי ללמוד לנגן על פסנתר, ההורים שלי הסכימו ברצון ,איזה אמא פולניה לא תרצה שהבת שלה תנגן על פסנתר? והתחלתי ללמוד. וכך עברה לה שנה ועוד אחת. עד שהפסנתר הפך מחוג שמטרתו –כייף למשהו מחייב ומעיק. החוג נמשך ונמשך והגעתי עד לכיתה ט! .

9 שנים של לימוד פסנתר כבר הפכו אותי ל"פסנתרנית הבית" . הגעתי למצב שהיה מאוד קשה לצאת מזה. אני לא התכוונתי לפתח קריירה, אני בסה"כ רציתי חוג.

במשך כל השנים האלה הפסדתי חוגים אחרים שהתעניינתי בהם כמו בלט וג'אז. הפסנתר שאב אותי ומנע ממני לנסות ולפתח תחביבים אחרים.

אף אחד לא עצר לרגע לשאול אותי מה אני רוצה? האם טוב לי ? האם מתאים לי להמשיך לנגן? אף לא אחד התעניין ברצונות שלי באמת. זו הייתה התמונה המושלמת לעתיד מבטיח.

וגם אני, בתור ילדה קטנה, לא ידעתי לומר להוריי מה באמת אני רוצה, מה באמת הייתה כוונתי לכך שביקשת ללמוד פסנתר בגיל 6 !. אני רציתי להתנסות במשהו חדש, לא להתחייב אליו. הייתי ילדה טובה ומחונכת והמשכתי לרצות אותם ולספק להם את גאוות היחידה שלהם. רק בגיל ההתבגרות, אזרתי אומץ והודעתי על הפסקת ה"קריירה" שארגנו לי.

ואז הגיעה הרגשת השחרור, יצאתי לחופשי!

פתאום היה לי זמן פנוי, נהניתי מהזמן שהיה שלי, יכולתי לנצל אותו לטובת דברים שעניינו אותי, לא רציתי שום חוג אחר, רציתי להיות עם הזמן הפנוי שלי. רציתי ליהנות מהחופש הזה שניתן לי, ורק להיות בו.

כמה מכם יכולים להודות היום שגם הם חוו חוויה דומה לשלי?

מתוך התחושה הזו התבוננו בילדכם, האם הבחירה שנעשתה מיטיבה עמו? האם הוא נהנה? האם הוא מרוצה?

תמיד טוב לבדוק איך הילד שלכם מרגיש. לשאול, להתעניין , לשתף בחוויות שלכם, והכי חשוב להקשיב לו בתשומת לב נקיה, ללא התערבות מצדכם. בכך אתם תורמים להעצמת הדימוי העצמי שלו, הוא ירגיש שזה כייף לשוחח אתכם ולשתף אתכם בהרגשתו, ואתם תזכו להערכה ולהוקרה מצדו. אם תקפידו לקיים את השיחות האלה, מהר מאוד תגלו שהילד מתחיל ליזום בעצמו שיחות וכך הרווחתם תקשורת טובה עם ילדכם, הערכה וקירבה אמתית.

כוחה של מחשבה

"הרבה פעמים אנחנו מאמינים שהדברים בחיים הם מקובעים, סופיים. ככה זה וזהו. ילדים בני ארבע אומרים לפעמים "אני ביישן", ומאמינים שזו האמת. הרעיונות שאנחנו מאמינים בהם נראים מאוד לא גמישים. כזה האופי שלי. כזו האישיות שלי. אני לא מקובלת. אני שמן. אני לא טוב בחשבון. דרך הפילטרים האלה הילד מנהל את חייו והפלא ופלא, צובר "הוכחות" לנכונותם.


באימון אנחנו רוצים ללמד את הילד שרעיונות הם דבר גמיש מאוד, ושכאשר משנים את הרעיון - גם החוויה יכולה להשתנות. מה שמתחיל בזרע בתודעה מסתיים בפרי במציאות (ילדים מתחברים מאוד לדימוי הזה).

לדוגמא אנחנו יכולים להציע להם לחשוב על כמה רעיונות ביחס לעצמם וביחס לחיים, ואז לבדוק (בגוף) איך זה גורם להם להרגיש. זה עוזר להם להבין שרעיונות משנים את התחושה - ולא האירועים שבחוץ.

לאחר שהרעיון הזה הופנם, אנחנו מלמדים אותם להתחיל להפנים בתודעה שלהם רעיונות מעצימים - כאלה שייצרו את התחושה שהם רוצים ליצור."

את המילים האלה כתבה רינה כורש-יוצרת שיטת האימון האינטגרטיבי.

בקטע הפתיח מוצגת נקודת המבט של הילד- איך אני רואה את עצמי במציאות בה אני חי ופועל.
מי אני מאמין שהנני. את מערכת האמונות שלנו אנחנו מבססים על רעיון שעולה לנו בראש ואתו אנחנו יוצאים אל העולם וחיים אותו בתוכנו. כמובן שאנחנו לא מודעים לכך. אם היינו מבינים שהכל התחיל ברעיון ושהרעיון הזה הוא שלנו בלבד ולא המציאות האמתית , היינו מבינים שאנחנו יכולים לשנות אותו. כי היתרון במחשבות שלנו הוא שאנחנו יכולים לחשוב מה שאנחנו בוחרים, אנחנו יכולים וצריכים לנהל את המחשבות שלנו. אנחנו פועלים לפי איך שאנחנו מחשיבים את עצמנו, ועם זה אנחנו מעצבים את המציאות שלנו. לכן אפשר גם לחשוב אחרת, לחשוב מחשבות מעצימות ולא מחשבות שיורידו לנו את הביטחון ושיגרמו לנו לתחושות קשות על עצמנו.

כשילד אומר לעצמו אני לא טוב בחשבון, המחשבות שמלוות אותו תוך כדי האמונה הזו –מגבילות את פועלו בחייו וכדור השלג הזה רק מתעצם וגדל: אני לא טוב בחשבון אז אני לא משתתף בשיעור ,אני גם לא מרוכז לגמרי כי המורה "רצה" עם החומר ואני כבר הלכתי לאיבוד מזמן וכך אינני מבין את החומר. אני לא מרגיש נוח לדבר עם ילדים מהכיתה שמבינים טוב ממני את החומר כי אני לא רוצה שיחשבו שאני לא מבין, שאני טמבל, שאני מטומטם....אני מתבייש לספר להורים, לבקש עזרה, אני מתהלך בתחושה קשה, בחוסר והחוסר הזה גורם לי לפעול באלימות אולי, הסתגרות מפני אחרים, בילוי מול המחשב / טלוויזיה בבית לבד, רב עם אחותי הקטנה כי עליה אני יכול. אני עצבני יותר ומחייך פחות, ועוד ועוד.

אז איך נגרום לילד שלנו לכוון את חייו למקום שיהיה לו טוב לחיות בו , לילד שמח וחייכן?

עלינו לחזור למקור, לרעיון הראשוני ש"הפיל" את הילד שלנו, שזרק אותו למקום הזה של - "אני לא מוצלח" , אני לא מספיק טוב " ומשם להתחיל לשנות את החשיבה. להעצים את מחשבותיו על עצמו, להביא אותו לתחושות חדשות לגבי עצמו, לתת לו להרגיש אותן, להסתובב איתן בחוץ בין הילדים האחרים, המורים, המשפחה ולחוות את התחושה החדשה הזו שתגרום לו לחזור לחייך.

החיוך הוא פעולה חשובה ולה יתרונות רבים: הוא מרגיע ומפחית לחץ ומתח , מסיר דאגות, הוא משחרר אנדורפינים וסרוטונין לגוף שמהווים ריפוי טבעי וגורמים לנו להרגיש טוב.

עשו מבחן קטן לעצמכם : חייכו, גם אם זה חיוך מזויף (הגוף אינו יכול להבחין בכך) עכשיו נסו לחשוב מחשבות שליליות תוך כדי חיוך. זה קשה! גם אם הצלחתם לחשוב על משהו שלילי אינכם חשים אותו , החיוך מונע מכם להיכנס לתחושה השלילית.
כאשר אנחנו מחייכים הגוף שלנו שולח מסר כי החיים טובים , אז בואו נישאר במצב הרוח הזה וניתן לו להיות.

מהו אימון אינטגרטיבי לילדים ונוער/ מתוך האתר www.kidcoach.co.il

 מהו אימון ילדים ונוער בשיטת האימון האינטגרטיבי.
המאמר לקוח מתוך האתר kidcoach.co.il .בו מתוארת שיטת האימון האינטגרטיבי אשר פותחה ע"י רינה כורש. במאמר זה מפורטת תפיסת העולם של השיטה בצורה הכי אמיתית ונכונה ולכן בחרתי לפרסם אותה כמות שהיא. אשמח לשמוע את תגובותיכם/שאלותיכם בנושא
שירית

ילדים מגיעים לאימון ממגוון של סיבות, שאת כולם אפשר לסכם במשפט אחד: משהו, באחד מעולמותיו של הילד, מתסכל או לא משביע רצון.

ילד יכול לבוא לאימון בגלל בעיה בעולם התחושה הפנימית שלו. מפני שהוא זועף, אדיש, עייף, עצוב או פוחד.

הוא יכול לבוא לאימון בגלל קושי בתחום המשפחתי: הוא רב עם אחיו, תלוי מאוד בהוריו ו"נדבק" אליהם, לא משתף פעולה.

הוא יכול לבוא לאימון בגלל בעיה בלימודים: היא אינו מרוכז, לא מאורגן, לא מכין שיעורי בית, לא מצליח במבחנים או מוציא ציונים שהם באופן ברור מתחת ליכולתי.

ופעמים רבות הוא יבוא בגלל בעיות בעולם החברתי: אין לו חברים, הוא אינו יודע איך לרכוש חברים או מה לעשות איתם. הוא רב הרבה עם ילדים אחרים וכד'.

כל אחד מאלה הוא למעשה הייצוג החיצוני של חוסר איזון באחד מה"קודקדים" עליהם מבוסס האימון האינטגרטיבי. ששת הקודקודים הללו הם:

כונה – שדה אפשרויות רחב שבו מתחילים לזרוע זרעים בתודעה, והזרעים הללו מתחילים להתגשם ברמת המציאות

שכל – יכולת למידה, קליטה, פירוק, מעורבות בחומר הלימודים, הבנת תהליכים מובנים, יכולת ביצוע. כל אלה שייכים לעולם השכל של הילד. קושי באחד מהם יגרום לקשיים רבים.

רגש – היכולת להיות מחובר לרגשות, לבטא אותם ולווסת אותם. תחושת הגוף – המחוברת ישירות לעולם הרגש. כל אלה עשויים להיות קשים או בלתי ברורים לילדים מסוימים, ושוב, קושי קטן בתחום הזה יכול לגרום לקשיים רבים בתחומים שונים.

מחשבה – זהו בעצם תחום התקשורת בין העולם הפנימי שלי לבין העולם החיצוני שלי. האם אני מפחיד את עצמי, מדכא את עצמי, יורד על עצמי או מבקר את עצמי עד כדי שיתוק. בתחום הזה לומד הילד להבחין במחשבות שיש לו על עצמו, על אחרים ועל החיים ולנהל את המחשבות הללו באופן פעיל. שינוי בתוכן המחשבתי גורם באופן מיידי לשנוי ביכולת, במוטיבציה, בשמחה, במצב הרוח ובאופן הפעולה ומכאן משפיע מיד גם על התוצאות.

דיבור – זהו בעצם תחום המקביל למחשבה – אלא שבניגוד למחשבות המנוהלות "בתוך" הראש, הדיבור מתנהל החוצה. בתחום הזה אנחנו בוחנים את הקשר בין אופן הדיבור שלי לבין התוצאות שאני משיג ואיך זה משפיע על רמת הקשר והחיבור שלי עם הסובבים אותי: הורים, אחים, חברים, מורים וכד'.

מעשה – סוף מעשה במחשבה תחילה, אבל אחרי שטיפלנו במחשבות ובדיבור, אנחנו מתרגלים גם עשייה: תכנון, ניהול נכון של הזמן, פירוק פעולות מורכבות לצעדים פשוטים ורכישת מיומנויות. החל מהתמודדות עם חומר לימודי ודרך עזרה בבית, סדר בחפצים שלי, יצירת קשר עם חברים בסביבתי וכד'.

תפיסת העולם הבסיסית שמוקנית במהלך האימון האינטגרטיבי הוא שאנחנו גורם בעולם שלנו – ולא תוצאה. אם עד היום התרגלנו לחשוב שאנחנו כאלה וכאלה בגלל כל מיני דברים שקורים בחוץ, באימון אנחנו לומדים שכאשר אנחנו משנים את מה שקורה אצלנו בפנים, ברמת התוצאה, המחשבה והדיבור הפנימי – תהיה לך השלכה גם על העולם שבחוץ.

באימון לומד הילד שיש לו שדה רחב של אפשרויות אליהן אין הוא מודע. ברגע שהוא מתחיל להתכוון, לנהל את מחשבותיו ולבחור איך להרגיש, הוא מגלה שבעצם הוא מצויד ביכולת-על שממש מחוללת קסמים בסביבתו.

היופי באימון האינטגרטיבי הינו שאימון בתחום אחד בחיי הילד – משפיע באורח פלא גם על התחומים האחרים בחייו. פעמים רבות ילד שבא להתאמן בגלל מצב בלימודים – יחווה שיפור גם בתחום החברתי ולהיפך.

התנאי הראשון כדי להיות למאמן לילדים ונוער – הוא אהבה ליצורים "נמוכי הקומה" הללו. ילדים בימינו חשופים ללחצים, לביקורת, שיפוטים, וספוגים בתחושה מתמדת שהם "לא מספיק" משהו. המפגש עם המאמן אמור להעביר תחושה אחרת לחלוטין. לפני המפגש, המאמן ממש עושה עבודה כדי להתמלא אהבה לילד שאמור להגיע. האהבה הזו היא השמן שעליו נעים גלגלי האימון. בלעדיו – זה לא יקרה.

כמובן שרקע כלשהו בעבודה עם ילדים ו/או בעבודה טיפולית או אימונית. יכול להיות לעזר רב. בין אם זה רקע בחינוך, ובין אם רקע באימון, בפסיכולוגיה או בכל כיוון אחר. אבל התנאי ההכרחי הוא לאהוב אותם.

המאמן הוא זה שיוצר את האווירה בחדר האימון. מלבד העובדה אותה כבר ציינו, שהוא חייב להיות מסוגל לאהוב את הילד (לאהוב כפעולה אקטיבית ממש: לחייך אליו, להעצים אותו, לחזק אותו, להשפיע עליו מחמאות ודברי חיבה. אבל גם לאהוב אותו מבפנים, מהלב, כאילו הילד הזה הוא שלי. כאילו הילד הזה הוא אני) המאמן חייב להיות גם מחובר בעצמו לנקודת המבט שרואה את היש, את החסד. את אין סוף האפשרויות. רק מאמן שמחזיק בנקודת המבט הזו בעצמו יוכל להעביר אתה בצורה מעצימה לילד וגם להוריו.

האימון נעשה עם הילד עצמו, אבל יש לזכור שההורים הם חלק בלתי נפרד מן התהליך. קודם כל, מפני שהם בעצם הלקוח, ושנית, משום שההורים הם דמויות משמעותיות בחייו של הילד. כדי שהילד ילמד להאמין בעצמו ולהעצים את עצמו – רצוי מאוד שההורים ילמדו גם הם להעצים את הילד ולהאמין בו. לכן, ההורים מוזמנים להיות נוכחים בחלק מן המפגש הראשון – כדי לשמוע יחד עם הילד על ה"אני מאמין" של האימון. לאורך האימון אנחנו שומרים איתם על קשר, מעדכנים אותם בהצלחות של הילד ומזמינים אותם לשים דגשים על העצמתו בתחומים שונים, בהתאם להתקדמות האימון.

האימון מועבר אמנם לילד, על תכנים הקשורים לעולמות הילדות שלו. אבל יש לזכור שמדובר כאן בכלים לכל החיים. ילד שרכש את הכלים הללו בגיל צעיר, ידע להשתמש בהם גם כבוגר, אבל בעיקר יזכור באופן שאינו משתכח שיש לו כוחות ושהכל אפשרי, נכס שהוא בעל ערך לכל אדם באשר הוא.