למה חשוב להיות הורה מודע?

מה זה אומר להיות הורה מודע? ואיך מודעות יכולה לשרת אותנו בתור הורים?

לפני הכל עלינו להיות מודעים לעובדה שתפקיד ההורה הוא התפקיד המשמעותי ביותר שניתן לנו בחיים. הוא התפקיד הכי אחראי הכי משפיע והכי קשה... אנחנו לא יכולים להתפטר ממנו, לא לעזוב אותו, ולא להימנע ממנו, כל עוד ילדנו חשובים לנו. התפקיד הוא לחיים. ולכן כדאי שנהיה הורים הכי טובים שאנחנו יכולים להיות.

הורים רבים מתאמצים להיות הורים טובים .מאוד חשוב להם לגרום לילדיהם להיות מאושרים ומוצלחים בעיניהם.
האם עצרתם פעם לשאול את ילדכם מה הם רוצים? איך הם רואים את חייהם, את עצמם, איך הם רואים אתכם? מרוב מאמצים שכחנו לרגע ..לבדוק את דעתם.

כמו שהם יודעים לבחור את החוג בו הם מתעניינים, כך גם הילדים יודעים הרבה על טובתם האישית בתחומים אחרים. הם יודעים עם איזה ילדים להתחבר, הם יודעים איך לבקש מכם דברים עבור עצמם, הם יודעים איזה תגובה תגיע מכוונכם ואיך לעקוף אותה, הם יודעים מתי להשתמש בבכי כדי להשיג דבר מה, הם מרגישים הכל ופועלים לפי הרגשות שלהם, בצורה הכי טבעית ואמתית. פעולה זו מקדמת אותם ומאפשרת להם להתמודד עם הבאות. תנו בהם אמון והיו עימם בדרכם. הילדים שלנו צריכים את התמיכה שלנו, את האהבה שלנו, ואת תחושת הביטחון המתלווה אליהן. אנחנו המודל שלהם לכן עלינו לפעול בחוכמה ובמודעות מלאה ככל שניתן.

מודעות זה אומר להיות בנוכחות מלאה ברגע ההווה. ללא פרשנות שכלית, ללא מחשבות המסיטות אתנו מהרגע. רק להיות נוכח מאה אחוז ברגע נתון, כאן ועכשיו. להעניק לו תשומת לב מלאה, להיות בקשב. רובנו מקשיבים בחצי אוזן לסיפורים המרתקים של ילדנו על יומם וחוויותיהם. אל תטעו לחשוב שהם לא מרגישים זאת-לא פעם יוצא להם משפט כמו "אתם לא מקשיבים לי". המשפט הזה לא יוצא בלי סיבה, הם בפירוש אומרים לכם: אתם לא באמת מקשיבים למה שאני אומר לכם. אתם לא בקשב מלא, בהקשבה נקייה ללא שיפוט, ללא רצון לענות-פשוט מקשיבים, לא יותר מזה.

המודעות מאפשרת לנו לראות את ילדנו כפי שהם ולא ברוח הציפיות שלנו. מודעות מאפשרת לילדנו להתפתח בדרך הנכונה להם. לפי האהבות והכישורים שלהם. ולא שלנו...

אז מה אפשר לעשות?

1. כשאתם נמצאים עם ילדכם בכל סיטואציה שהיא , התנהגו כך שירגישו שאתם בתשומת לב מלאה אליהם, הקשיבו להם והיו אמפתיים כלפיהם.
2. היו ערים לכל רגע מיוחד גם ביום הרגיל ביותר.
3. התבוננו היטב בילדכם ולמדו את טבעם האמיתי, סלקו את המחשבות והציפיות שלכם.
4. אל תשאפו לשלמות בגידול הילדים, הרפו מעט מדרישותיכם כלפי עצמכם וכלפי ילדכם. השאירו רק את מה שחשוב באמת.
5. כשאתם בנוכחות מלאה ברגע מסוים וחשים אותו, הימנעו מלתת לו ציון, פשוט חוו אותו במלואו.

האם אתם מרגישים?

אם לא ממש הבנתם מה פשר הכותרת-מצוין! אחרי שתקראו את השורות הבאות, יתכן ותבינו שלמרות שחשבתם שאתם מרגישים ומבטאים רגשות ללא כל קושי, זה לא בהכרח נכון.

מילדות מחנכים אותנו להימנע מרגשות, למעשה בהבנתנו השכלית- לבטא רגש זה אומר לבטא חולשה שלנו. אם ילד בוכה אנחנו אומרים לו " מה אתה בוכה כמו תינוק", אם הוא מפחד מכלב או חתול אנחנו מיד מבטלים את הפחד. למעשה אנחנו שוללים את ביטוי הרגש מדי יום מבלי לשים לב לכך. התגובות שלנו הפכו אוטומטיות ואנחנו לא תמיד מבינים מה המשמעות של המילים שלנו.
נסו לשחזר כמה פעמים אמרתם לילדכם בשעות האחרונות מילים השוללות ביטוי רגשי כמו: אל תכעס, אל תהיה עצוב, אל תתעצבן. האם הגעתם לפחות לפעמיים? תחשבו שזה קורה יום יום, יום יום במשך חייו של ילד וגרוע מכך-במשך חיים שלמים. למעשה כולנו הורגלנו להדחיק את הרגשות שלנו כל כך עמוק עד שאיננו מוכנים לקבלם.

נסו להיזכר מתי בכיתם בפעם האחרונה והרגשתם בסדר עם זה?
אם בכיתם בסרט מרגש אז כמובן שזה "עובר" אבל אם בכיתם בגלל משהו שקרה לכם בעבודה, עם חבר, בן זוג, איך התייחסתם למצב? האם הרגשתם שהבכי מוצדק או ניסיתם לסלק את ההרגשה השלילית?

האם שמתם לב לכך שכאשר אתם נעלבים, מיד מופיע חיוך על פניכם? מדוע הופיע ההרגל הזה להסתיר את העלבון?
נדמה שהדימוי העצמי שלנו מקבל אסמכתא רק לפי מדד הIQ שלנו. למעשה למדנו להעריך את החשיבה השכלית שלנו אך לא את האינטואיציה שלנו. מה שהראש מחליט, מקבל תוקף אך מה שהלב מרגיש-זו רק תחושה. או גרוע מכך- זו סתם תחושה.

מימיה הקדומים של התרבות המערבית, הפרידו הוגי הדעות בין גוף לנפש, בין שכל לרגש וקבעו את חשיבותה המוחלטת של האינטליגנציה השכלית, ה- IQ . כולנו נולדנו עם, IQ לכולנו יכולות ברורות בתחום זה. אך מה עם פיתוח האינטליגנציה הרגשית? מדוע שמנו אותה בצד והפחתנו מערכה? צריך להבין, ללא אינטליגנציה רגשית לא נוכל לחוות מודעות עצמית, הערכה עצמית ורגישות חברתית. אינטליגנציה רגשית היא זו שמאפשרת לנו לתפקד בחברה , להחליט החלטות בצורה מאוזנת. לגלות אמפתיה, להרגיש חמלה, להסתגל לסיטואציה חדשה, ולהתמודד עם קושי במקום לברוח ממנו.

מכירים את האנשים האלה שלא יודעים להחליט? לוקח להם הרבה זמן עד שהם מזמינים משהו במסעדה ובסוף הם אומרים " אני אקח את מה שהוא הזמין". או כאלה שמתקשים למצוא בן זוג לחיים, הם יוצאים בלי סוף לדייטים, אבל תמיד איכשהו "זה לא זה", ומה לגבי אלה שלא מצליחים לרזות למרות שעשו אינספור דיאטות בחייהם. כל האנשים האלה אינם סומכים על רגשותיהם. להיפך הם בורחים מהרגש שעולה ופונים את השכל –אל ההיגיון. במקום להעלות את השאלה מה הסיבה לכך שאני אוכל גם כשאיני רעב, מה מפעיל אותי וגורם לי לאכול? איזה רגש נמצא שם?
הם אינם מתמודדים עם האמת. הפעולות שהם מבצעים לא מביאות אותם לשום תוצאה. מה שקורה במציאות הוא ההפך, והגורם לכך הוא הדחקת הרגש שמונעת מהם להתקדם, לצאת מהתקיעות ולהשיג את המטרה.

רוב האנשים מעידים על עצמם שהם אנשים אכפתיים ורגישים. אך למעשה רובנו כל כך מפחדים מהרגשות שלנו עד שאנחנו מסלקים אותם עוד לפני שהמודע שלנו קלט אותם. אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים, אבל למעשה אנחנו ממהרים לעשות משהו כדי לגרום לתחושה הזו להיעלם. כולנו מכירים את אותו ילד שטוען "כואבת לי הבטן" בדיוק לפני מבחן חשוב. ההימנעות מהליכה לבי"ס מגיעה מהפחד. פחד ממורה מסוים, מילד שמרביץ, מחרם חברתי וכו'. מי שבורח ומדחיק את הרגשות שלו יחווה בעתיד כאבים פיזיים העלולים להתפתח לכאבים כרוניים ולמחלות.

הרגשות מעבירים לנו מסר חשוב, כדאי אם כן להקשיב להם. ההקשבה לרגש תביא לתוצאה- צער או עצב מאפשר לנו להתגבר על קושי שממנו נוכל לצאת מחוזקים. הפחד מעורר אותנו לפעולה שתציל אותנו מהמצב בו אנו נמצאים. הפתרון הוא לזהות את הרגש ולתת לו זמן ומקום, לתת לו להיות שם, לחוות אותו עד תום ואז יגיע השחרור.

להרגיש פרושו להכיר את עצמנו וללמוד על עצמנו יותר ויותר.

על מנת להבין מה זה להרגיש באמת, התחילו בשינוי קטן: החליפו את צמד המילים "אני חושב" ל-"אני מרגיש". די מהר תגלו שהאמיתות שלכם משתנות ושהאמירות שלכם משכנעות הרבה יותר.

כל זה הודות לרגש.

עבודה עם קלפי אימון

אחת האהבות שלי בעבודה עם אנשים בכלל ועם ילדים בפרט היא- קלפים.


מי מאתנו לא אוהב קלפים?!


לקלפים יש דרך משלהם לעשות את העבודה, הם מצליחים להוציא בצורה הטבעית ביותר, עם חיוך, את הפרטים הכי אינטימיים וסודיים שלנו בהנאה צרופה, בלי להתבלבל ובלי להתחרט.


מגוון הקלפים הוא עצום, מה שנותר הוא רק לבחור.


הפעם אספר על ערכה שרכשתי לאחרונה, של משחק קלפי ערכים שנקרא " על מה ולמה" המיועד בהגדרתו לילדים ולמשפחות. אך אם תשאלו אותי – הוא מתאים לכולנו.


מי מאתנו לא מבולבל לעיתים בבחירת הערכים בהם הוא משתמש לכל מטרה, אם זה בחינוך הילדים, בעבודה, עם בן הזוג, חברים, הורים.... המשחק מאפשר לנו- לזהות, לארגן, ולהגדיר לעצמנו את הערכים החשובים לנו באמת ושאותם אנו רוצים ליישם בחיי היומיום.


הליכה בדרך הערכים נותנת לנו הרגשה שאנו חיים, חיים מלאים ועמוקים יותר. חיים נכון, על פי מה שאנחנו מאמינים ורוצים להנחיל הלאה. לעומת זאת חיים ללא יישום ערכים הינם חיים ללא הגשמה עצמית וללא סיפוק . ללא תוכן משמעותי, ללא ערך.


כשרכשתי את הקלפים מטרתי הייתה כמובן מקצועית, וייעדתי אותם עבור קבוצת הבנות אשר עמה אני עובדת.


בפעם הראשונה בה הבנות ראו את הקלפים, חשתי התרגשות גדולה ויכולתי לחוש שהתרגשות זו עוברת גם אליהן. הן רגילות למשחקי קלפים ואוהבות לשחק בהם, אבל הקלפים האלה היו שונים. האיורים, המסר ואופן ה"משחק" העבירו אנרגיה ואוירה אחרת, שונה, מדברת יותר.


אפלטון אמר: "אתה יכול לגלות טוב יותר את אופיו של אדם במשך שעה אחת של משחק, מאשר במשך שנה שלמה של שיחה"


וזה בדיוק כך, בעזרת הקלפים האדם חווה שמישהו מתעניין בו. שהוא במרכז ,  שהוא בעל ערך ושהסביבה מתעניינת במה שיש לו לומר. כל אחד אוהב לדבר על עצמו, לראות שהוא חשוב, שהוא משמעותי לאנשים בחייו. עם זאת במרוץ היומיומי, לא תמיד יש לנו זמן לדבר על כל דבר שעובר עלינו . אנחנו בד"כ אנשים עסוקים , עם סבלנות מוגבלת וסדר עדיפויות שלא תמיד עומד בקנה אחד עם הסובבים אותנו.


בתוך חוויה שכזאת המילים פשוט מתפרצות כאילו חיכו עד שמישהו ינער אותן מתוך השק בו היו סגורות. הבנות פשוט לא יכלו להמתין בסבלנות לתורן, כולן רצו לספר ולהוציא החוצה את שעל ליבן.


כולן השתתפו נפתחו והזדהו אחת עם השנייה, הרגישו שהן לא לבד בהתמודדויות היומיומיות הלא פשוטות שעוברות עליהן. בשבילי המחזה היה מופלא, הישג אדיר ומשמעותי ביותר.


כל כך הרבה הושג ממשחק אחד שערך לא יותר מ-30 דקות.


אז אם אתם מרגישים שבא לכם לפתוח איזה חפיסת קלפים, אל תחכו, רוצו עכשיו והתחילו להזיז את החיים שלכם לכיוון הנכון.

מכתב הודיה, אמצו לכם הרגל

את המכתב הזה מצאתי באתר "מהות החיים" בזמן שחיפשתי פעילות חדשה ומעצימה לקבוצת ילדים שאני עובדת איתה. החלטתי לפרסם אותו כאן בבלוג שלי. החלק הקל הוא לקרוא, המטרה היא- ליישם.

אנחנו חיים בתקופה של שינוי, של מודעות נרחבת של יצירה חדשה, תקופה שבה אנחנו יכולים ליצור מקום טוב יותר עבורנו ועבור ילדנו, אך לפני שינוי מעשי עלינו קודם כל להתחיל בשינוי האמיתי, שינוי החשיבה שלנו.  בדרך המוצעת כאן, תתחילו לראות את התייחסותכם הכנה לדברים הפשוטים בחיים, לדברים היומיומיים, הכל כך מובנים מאליהם רק בדרך ההודיה תוכלו להבין את הערך האמיתי שלהם.

בהצלחה!

מכתב הודיה לחיים

נסו לכתוב מכתב תודה על כל הדברים המבורכים בחייכם. מנסיון, כשמתחילים קשה להפסיק...:-)
אמודה מאי היבן- תרגום מאנגלית: איילת שוורץ 05/04/2009

כמה חבל שלמילה הודיה מתלוות לפעמים גם משמעויות עם מטען מוסרי. אני זוכרת שכשהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי ברוגז, שאני חייבת להיות אסירת תודה על המזון שבצלחת שלי. אבל השיטה שלו לא הצליחה: היא רק גרמה לי להרגיש אשמה על זה שאני מקבלת יותר מאשר מקבלים הרבה ילדים עניים ורעבים ברחבי העולם.

הודיה אמיתית היא הערכה עמוקה מכל הלב כלפי כל מה שיש לחיים להציע. היא הוקרה על הרגע הזה בדיוק כמו שהוא הודיה היא משהו שצריך להתאמן עליו ולתרגל אותו: בדרך כלל זה לא קורה בקלות בגלל הרגלי ישנים שכוללים תלונות והרגשה כאילו "משהו לא בסדר", כשלמעשה, כל צעד שאנו עושים, כל נשימה שאנו נושמים, היכולת לשמוע את צליל צחוקם של ילדים שבא ממרחק, היכולת לראות את העולם באמצעות העיניים שלנו, כל מחשבה, כל תחושה... כל הדברים שאנחנו יכולים לחוש במלואם הם מתנות של ממש.

אפשר לקחת את העניין בצעדים קטנים, ובכל פעם לתרגל קצת, כשקודם כל אנחנו מתמקדים בדברים הקטנים של היום יום. למשל, בדרך לעבודה או בזמן ההמתנה לאוטובוס בתחנה, נסו לחשוב כמה רגעים על דברים שאתם יכולים להודות עליהם... הם יכולים להיות דברים ממש פשוטים כמו החמימות הנעימה של קרני השמש על העור או ריח טוב של פרחים... ואם זה סתם בוקר אפרפר ושגרתי של עוד יום של עבודה, אולי תוכלו להתבונן בגופכם ולהתייחס גם אליו כאל מתנה, רק בגלל העובדה שהוא יכול לקחת אתכם ממקום למקום, או אפילו האוויר עצמו שאתם נושמים, או השמים שנמצאים מעל לראשכם. גם כשכל מה שסביבכם נראה עצוב וקשה, תמיד יהיה משהו שניתן להודות עליו!

אם תחפשו מספיק עמוק בתוך עצמכם פנימה, ותמצאו מקום לקבל בפתיחות ובכנות את הרגע הזה בדיוק כמו שהוא, תוכלו בסופו של דבר לגלות ולהרגיש את הקסם הנפלא של החיים האלה. כשזה יקרה, תרגישו גם את ההודיה שתעלה בכם בגלים נפלאים ומבורכים.

ככל שתתרגלו יותר לחיות מתוך הודיה, כך יתמלאו חייכם בשמחה...והשמחה תמגנט אליכם דברים טובים.

כשאתם מודים בהווה על הדברים הקטנים, אז הדברים הגדולים יבואו בזמן שלהם... לכתוב מכתב הודיה למציאות.

 אני מזמינה אתכם לנסות את התרגיל הבא ולכתוב "מכתב הודיה למציאות..." הכי טוב לעשות את זה כשאין מגבלה של זמן...

פשוט הרשו לעצמכם ליהנות מהעניין כל עוד הוא נמשך : נתקו את הטלפון, דאגו מראש לכך שאף אחד לא יפריע לכם ואפילו השמיעו מוסיקת רקע מרגיעה. קחו דף נייר וכתבו בכותרת: מציאות יקרה, אני מודה לך על..."

עכשיו, פשוט הניחו לעצמכם לרשום כל מה שבא, בלי קשר לכמה חסר ערך הוא נשמע לכם – אל תצנזרו כלום, תנו לדברים לזרום בחופשיות מהמיינד שלכם ומליבכם. אתם יכולים לכלול דברים חומריים כמו הבגדים שלכם, הבית שלכם, האוכל שלכם וכו', אפשר לכלול גם אנשים שאתם מכירים, ואפילו התנסויות שעברתם. כתבו כל מה שאתם חושבים ונסו לכלול כמה שיותר פרטים.

אתם תגלו שזיכרונות מאירועים ומדברים שקרו בעבר יצוצו על פני השטח...חלקם יהיו שמחים ונעימים וחלקם כואבים, אבל אתם תגלו שאפשר לראות אותם בצורה שונה. המשיכו להתבונן בחייכם העכשוויים ובעבר שלכם ואולי גם בעתיד שלכם...הסתכלו על הדברים הקטנים והעל הדברים הגדולים, על הגשמיים ועל הרוחניים. אין כאן שום מגבלות...המשיכו באופן הזה עד שתרגישו שאתם עומדים להתפוצץ, עד שתרגישו מלאים, גדושים ומוצפים בהוקרה ובהערכה על הפלא הזה של החיים!

כשתרגישו שמיציתם לגמרי את כתיבת המכתב, פשוט שימו אותו בצד והמשיכו בשגרה היומיומית שלכם...שימו לב לכך שייתכן ויהיה שינוי באופן שבו אתם חווים את החוויות שלכם, ובהילה של אהבה שתעטוף את המציאות הפנימית וגם את המציאות החיצונית שלכם ...

שיעור לתלמידים בנושא העצמת הדימוי העצמי שלי

במסגרת תכנית אותה אני מלווה בבית ספר באזור מגוריי, העברתי שיעור לתלמידים בגילאים מעורבים משכבות ד-ח, בנושא העצמת הדימוי העצמי.


השיעור התמקד בערך החשיבה החיובית והתלמידים קיבלו הדרכה לאימון המוח לחשוב בצורה חיובית, במיוחד במצבים בהם נדמה לנו שהדבר מאוד קשה או אפילו בלתי אפשרי.

דימוי עצמי הוא המשפיע מס 1 לאופן התנהלותנו בעולם. הוא מבטא את הדרך בה אנו פועלים ומציגים את עצמנו כלפי הסביבה שלנו.

כשאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, הביטחון העצמי שלנו גבוה וקל לנו יותר להגיע להישגים בין חברנו, בקרב המשפחה שלנו, בלימודים וכד'.

לעומת זאת כאשר הדימוי העצמי שלנו נמוך אנחנו נוטים לראות את מה שקורה לנו בצורה שלילית ומתרגמים את חווית החיים שלנו לשלילית . וגרוע מכך אנחנו משליכים את השליליות הזו כדבר חיצוני לנו, כשלמעשה הכל מגיע מתוכנו, מהראש שלנו, בלי שנהיה מודעים לכך. אנחנו מגדילים לעשות ומוצאים לכך צידוק(אם תחשבו טוב תגלו שאלו תירוצים) באמירות כמו: אני לא מספיק טוב ב.., אני לא יכול.... בגלל שאני שמן, בגלל שאני נמוך, לא אוהבים אותי וכו'..

כל האמירות האלה הן מחשבות שרצות לנו בראש ומנהלות אותנו במקום שאנחנו ננהל אותן.

וכאן אני מגיעה למסר העיקרי של השיעור- אני הוא זה שקובע את המחשבות שלי. ולכן- אני יכול לשנות מחשבות בכלל ומחשבות שליליות בעיקר. ברגע שהפנמתי עובדה זו-אני משתחרר מהמחשבה השלילית המעכבת ומחליף אותה במחשבה חיובית מקדמת.

בשיעור הילדים למדו איך מחשבות שליליות משפיעות ומעצבות את חיינו ואיך ניתן לשנות אותן. התלמידים למדו לזהות מחשבה שלילית ולמקד את תשומת הלב במחשבה חיובית במקומה.

בסוף השיעור התקיים תרגיל בו אחת התלמידות סיפרה על גורם מסוים הקיים בה ומתסכל אותה. במהלך התרגיל התלמידה הבינה שמה שמשמעותי בעיניה למעשה בכלל לא נחשב בעיני חברותיה לכיתה ושיש לה מעלות אחרות שעוקפות ומעלימות גורם זה. המסקנה הייתה ברורה-אין טעם להשקיע אנרגיות במה שגורם לנו לתחושה לא טובה עם עצמנו, מגביל אותנו ומונע מאתנו להגיע למקום טוב ושלם עם עצמנו.

השיעור הועבר בצורה חווייתית והכיל דוגמאות מחיי היומיום של התלמידים, איתם יכלו להזדהות. התוכנית "הישרדות" המחישה מזווית אחרת את פעולת המוח ההישרדותי בשעת מצוקה ואת התהליך השלם שעובר עלינו עד ליציאה מהמצב הלא רצוי בו אנו נמצאים.

בשיעור נכחו כ -20 תלמידים וניהלו דיון פורה מעניין ומשכיל. היה מרגש לראות איך כל התלמידים מכל שכבות הגיל השתתפו והתעניינו ללא יוצא מן הכלל.

האם אתם מכירים את ילדכם?

לכולנו יש תכניות עבור הילדים שלנו. כולנו רוצים שהילד שלנו יצליח בחייו, שילמד, יתפתח, ישיג ציונים טובים בבית הספר, יהיה מקובל על חבריו ועוד ועוד.

אבל, האם עצרתם פעם לחשוב, מה הילד שלכם רוצה? מהן השאיפות שלו? מה מעניין אותו? מה חסר לו? האם טוב לו עם מי שהוא, עם עצמו?

לעיתים נדמה כי מרוב שאנחנו רוצים את טובת ילדינו, אנחנו מכוונים אותם למקום שאינו בהכרח מתאים עבורם, ובכך אנחנו מונעים מהם חופש. ואני מדברת על החופש לבחור, לבחור את מה שנכון להם.

כשהייתי בכיתה א' רציתי ללמוד לנגן על פסנתר, ההורים שלי הסכימו ברצון ,איזה אמא פולניה לא תרצה שהבת שלה תנגן על פסנתר? והתחלתי ללמוד. וכך עברה לה שנה ועוד אחת. עד שהפסנתר הפך מחוג שמטרתו –כייף למשהו מחייב ומעיק. החוג נמשך ונמשך והגעתי עד לכיתה ט! .

9 שנים של לימוד פסנתר כבר הפכו אותי ל"פסנתרנית הבית" . הגעתי למצב שהיה מאוד קשה לצאת מזה. אני לא התכוונתי לפתח קריירה, אני בסה"כ רציתי חוג.

במשך כל השנים האלה הפסדתי חוגים אחרים שהתעניינתי בהם כמו בלט וג'אז. הפסנתר שאב אותי ומנע ממני לנסות ולפתח תחביבים אחרים.

אף אחד לא עצר לרגע לשאול אותי מה אני רוצה? האם טוב לי ? האם מתאים לי להמשיך לנגן? אף לא אחד התעניין ברצונות שלי באמת. זו הייתה התמונה המושלמת לעתיד מבטיח.

וגם אני, בתור ילדה קטנה, לא ידעתי לומר להוריי מה באמת אני רוצה, מה באמת הייתה כוונתי לכך שביקשת ללמוד פסנתר בגיל 6 !. אני רציתי להתנסות במשהו חדש, לא להתחייב אליו. הייתי ילדה טובה ומחונכת והמשכתי לרצות אותם ולספק להם את גאוות היחידה שלהם. רק בגיל ההתבגרות, אזרתי אומץ והודעתי על הפסקת ה"קריירה" שארגנו לי.

ואז הגיעה הרגשת השחרור, יצאתי לחופשי!

פתאום היה לי זמן פנוי, נהניתי מהזמן שהיה שלי, יכולתי לנצל אותו לטובת דברים שעניינו אותי, לא רציתי שום חוג אחר, רציתי להיות עם הזמן הפנוי שלי. רציתי ליהנות מהחופש הזה שניתן לי, ורק להיות בו.

כמה מכם יכולים להודות היום שגם הם חוו חוויה דומה לשלי?

מתוך התחושה הזו התבוננו בילדכם, האם הבחירה שנעשתה מיטיבה עמו? האם הוא נהנה? האם הוא מרוצה?

תמיד טוב לבדוק איך הילד שלכם מרגיש. לשאול, להתעניין , לשתף בחוויות שלכם, והכי חשוב להקשיב לו בתשומת לב נקיה, ללא התערבות מצדכם. בכך אתם תורמים להעצמת הדימוי העצמי שלו, הוא ירגיש שזה כייף לשוחח אתכם ולשתף אתכם בהרגשתו, ואתם תזכו להערכה ולהוקרה מצדו. אם תקפידו לקיים את השיחות האלה, מהר מאוד תגלו שהילד מתחיל ליזום בעצמו שיחות וכך הרווחתם תקשורת טובה עם ילדכם, הערכה וקירבה אמתית.

כוחה של מחשבה

"הרבה פעמים אנחנו מאמינים שהדברים בחיים הם מקובעים, סופיים. ככה זה וזהו. ילדים בני ארבע אומרים לפעמים "אני ביישן", ומאמינים שזו האמת. הרעיונות שאנחנו מאמינים בהם נראים מאוד לא גמישים. כזה האופי שלי. כזו האישיות שלי. אני לא מקובלת. אני שמן. אני לא טוב בחשבון. דרך הפילטרים האלה הילד מנהל את חייו והפלא ופלא, צובר "הוכחות" לנכונותם.


באימון אנחנו רוצים ללמד את הילד שרעיונות הם דבר גמיש מאוד, ושכאשר משנים את הרעיון - גם החוויה יכולה להשתנות. מה שמתחיל בזרע בתודעה מסתיים בפרי במציאות (ילדים מתחברים מאוד לדימוי הזה).

לדוגמא אנחנו יכולים להציע להם לחשוב על כמה רעיונות ביחס לעצמם וביחס לחיים, ואז לבדוק (בגוף) איך זה גורם להם להרגיש. זה עוזר להם להבין שרעיונות משנים את התחושה - ולא האירועים שבחוץ.

לאחר שהרעיון הזה הופנם, אנחנו מלמדים אותם להתחיל להפנים בתודעה שלהם רעיונות מעצימים - כאלה שייצרו את התחושה שהם רוצים ליצור."

את המילים האלה כתבה רינה כורש-יוצרת שיטת האימון האינטגרטיבי.

בקטע הפתיח מוצגת נקודת המבט של הילד- איך אני רואה את עצמי במציאות בה אני חי ופועל.
מי אני מאמין שהנני. את מערכת האמונות שלנו אנחנו מבססים על רעיון שעולה לנו בראש ואתו אנחנו יוצאים אל העולם וחיים אותו בתוכנו. כמובן שאנחנו לא מודעים לכך. אם היינו מבינים שהכל התחיל ברעיון ושהרעיון הזה הוא שלנו בלבד ולא המציאות האמתית , היינו מבינים שאנחנו יכולים לשנות אותו. כי היתרון במחשבות שלנו הוא שאנחנו יכולים לחשוב מה שאנחנו בוחרים, אנחנו יכולים וצריכים לנהל את המחשבות שלנו. אנחנו פועלים לפי איך שאנחנו מחשיבים את עצמנו, ועם זה אנחנו מעצבים את המציאות שלנו. לכן אפשר גם לחשוב אחרת, לחשוב מחשבות מעצימות ולא מחשבות שיורידו לנו את הביטחון ושיגרמו לנו לתחושות קשות על עצמנו.

כשילד אומר לעצמו אני לא טוב בחשבון, המחשבות שמלוות אותו תוך כדי האמונה הזו –מגבילות את פועלו בחייו וכדור השלג הזה רק מתעצם וגדל: אני לא טוב בחשבון אז אני לא משתתף בשיעור ,אני גם לא מרוכז לגמרי כי המורה "רצה" עם החומר ואני כבר הלכתי לאיבוד מזמן וכך אינני מבין את החומר. אני לא מרגיש נוח לדבר עם ילדים מהכיתה שמבינים טוב ממני את החומר כי אני לא רוצה שיחשבו שאני לא מבין, שאני טמבל, שאני מטומטם....אני מתבייש לספר להורים, לבקש עזרה, אני מתהלך בתחושה קשה, בחוסר והחוסר הזה גורם לי לפעול באלימות אולי, הסתגרות מפני אחרים, בילוי מול המחשב / טלוויזיה בבית לבד, רב עם אחותי הקטנה כי עליה אני יכול. אני עצבני יותר ומחייך פחות, ועוד ועוד.

אז איך נגרום לילד שלנו לכוון את חייו למקום שיהיה לו טוב לחיות בו , לילד שמח וחייכן?

עלינו לחזור למקור, לרעיון הראשוני ש"הפיל" את הילד שלנו, שזרק אותו למקום הזה של - "אני לא מוצלח" , אני לא מספיק טוב " ומשם להתחיל לשנות את החשיבה. להעצים את מחשבותיו על עצמו, להביא אותו לתחושות חדשות לגבי עצמו, לתת לו להרגיש אותן, להסתובב איתן בחוץ בין הילדים האחרים, המורים, המשפחה ולחוות את התחושה החדשה הזו שתגרום לו לחזור לחייך.

החיוך הוא פעולה חשובה ולה יתרונות רבים: הוא מרגיע ומפחית לחץ ומתח , מסיר דאגות, הוא משחרר אנדורפינים וסרוטונין לגוף שמהווים ריפוי טבעי וגורמים לנו להרגיש טוב.

עשו מבחן קטן לעצמכם : חייכו, גם אם זה חיוך מזויף (הגוף אינו יכול להבחין בכך) עכשיו נסו לחשוב מחשבות שליליות תוך כדי חיוך. זה קשה! גם אם הצלחתם לחשוב על משהו שלילי אינכם חשים אותו , החיוך מונע מכם להיכנס לתחושה השלילית.
כאשר אנחנו מחייכים הגוף שלנו שולח מסר כי החיים טובים , אז בואו נישאר במצב הרוח הזה וניתן לו להיות.